עולם ללא זקנים

איזה כיף – עולם ללא זקנים

ראו זה פלא. ככל שתוחלת החיים מתארכת, כך הולכים ונעלמים מן הנוף הזקנים. נכון שיש בינינו בני הגיל המבוגר, אזרחים ותיקים, בני גיל הזהב, ועוד כיוצא באלה, אבל זקנים – יוק!!!

מעולם לא חיו בני האדם כל כך הרבה שנים. מדע הרפואה הצליח בגדול. המומחים אפילו מתנבאים שבמחצית השנייה של המאה העשרים ואחת יגיעו בני האדם לגיל המופלג של מאה שנים ואפילו מאה ועשרים שנה.

אז איך זה שאין זקנים? איך מיישבים את הסתירה? האם דווקא תוחלת החיים המתארכת דחקה את רגליהם של הזקנים, ואולי הם עדיין בינינו אך העדיפו לעטות חזות אחרת, לפחות מהבחינה הטרמינולוגית?

"זקנים" היא לא מילה גסה - היא הגדרה שהולכת ונעלמת

כנראה שאלה שהגיעו לגילים המאוחרים חמקו מן ההגדרה הנושנה 'זקנים' שפעם הוצמדה אפילו לבני השישים והשבעים, ולא רק שחזותם צעירה יותר למראה, אלא שגם ההגדרה הלשונית מתעדכנת לאיטה וביום מן הימים יימצא להם שם חדש, הולם, דינמי, עדכני, אסרטיבי.

אתה מתבונן סביבך ורואה גברים ונשים עם שמות תואר מגוונים: גימלאים, "מתבגרים", "מבוגרים", "בכירים", "קשישים", "בני הגיל השלישי", "בני גיל הזהב", ועוד כהנה וכהנה. עובדתית – הם זקנים יותר מהוריהם או מבני הדור הקודם. עניינית - הם מנפצים יום יום את המיתוסים שעוד שרדו לגבי הזיקנה. וכך בהדרגה קילפו את הזיקנה מהדרה, מחוכמתה, מכבודה, מפקחותה, מניסיון החיים שלה, והותירוה כשם גנאי, ככלי אין חפץ בו, כסרח עודף כמעט מיותר, כמשהו המדיף ניחוחות של "עובר ובטל מן העולם".

אל תוך הקליפה הריקה של הזיקנה יצקו את "המחצית השנייה של החיים", את "החיים המאוחרים", את "הקשישות" הלא מוגדרת בעליל, את "האזרחים הותיקים", וכיוצא באלה הגדרות מפלט אליהן בורחים כל המתייראים מן הזיקנה.

ההיגד "אתה נראה זקן" ייחשב עלבון חמור ואילו "את נראית זקנה" הוא ביטוי שדינו עונש מות.
הכל מעוניינים ללבוש חזות צעירה ולסגל לעצמם גינונים של בני הדור הצעיר, בלבוש, בהתנהגות, בדרכי הבילוי, ואפילו ברטוריקה העגתית המשתנה חדשות לבקרים.
 

המתקרבים אלי זיקנתם נערכים לקרב מבעוד מועד:

הם צובעים את שערם, הם מעבים את בלוריתם או רעמתם, הם מותחים את קמטי פניהם, הם מאמנים את שרירי גופם, הם נוטלים גלולות מרץ ונעורים, הם מקפידים על העשרת מזונם בתוספים ובויטמינים לעשרותיהם, הם גומאים מרחקים מדי בוקר, או משכשכים במימיה הקרים של בריכת השחייה.
באחת- הם משועבדים, לעתים בעל כורחם, לקודקס החדש של תחילת המילניום: הזיקנה והזקנים – הס מלהזכיר.

וכך, מתוך הערפל השוקע של "הזקן המסורתי" מתגלפת ומתעצבת דמותו של "הזקן העדכני", המחפש בקדחתנות שם תואר הולם שיצליח להמית בנשיקה את כל הנטיות המוכרות של השורש ז-ק-ן.
מה ממתין לנו 'מעבר לאופק'? זו סוגיה מעניינת שוודאי תעסיק גרנטולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, לשונאים, מומחים ליחסי ציבור, ומי בעצם לא?